חיסון למחלת השעלת (Infectious Tracheobronchitis)

כלב משתעל

מחלת השעלת ( שעלת המכלאות או שעלת הכלביות ) הינה מחלה מדבקת מאוד של מערכת הנשימה בכלבים. גורמי המחלה המעורבים במחלה זו גורמים לדלקת בחלק הפנימי של קני הנשימה והסימפונות. המחלה בדרך כלל נגרמת על ידי וירוס (Parainfluenza or Adenovirus type II) בשילוב עם חיידק הבורדטלה (Bordettella bronchiseptica). במהלך המחלה ניתן למצוא וירוסים נוספים יחד עם חיידקים נוספים כמו מיקופלסמה. הוירוסים, מאוד מדבקים, הם האחראים להתחלת המחלה. חיידק הבורדטלה מהווה זיהום משני בדרך כלל במקרים הקשים יותר. שיעול יבש ואינטנסיבי שלאחריו מופיעה השתנקות הינו הסימן הנפוץ ביותר למחלת השעלת. כל התרגשות או פעילות גופנית מעוררת את השיעול. הכלב משתעל כל כך חזק כך שהבעלים חושבים שמשהו תקוע בגרון הכלב. לרב הכלבים עם שעלת מכלאות פשוטה ולא מסובכת אין חום. מחלה זו מדבקת מאוד לכלבים ואינה משפיעה על בני אדם. מחלה זו נקראת שעלת המכלאות מאחר והיא עוברת בין כלבים הנמצאים ביחד בכמויות גדולות בקלות בנוסף לסטרס ובמגע בין כלבים בעיקר במכלאות ובפנסיונים. כלב החולה בשעלת צריך לבודד מכלבים אחרים מאחר והמחלה מאוד מדבקת. אם לכלבך יש שעלת, מנוחה חשובה מאוד. אם כלב שחולה בשעלת לא נח מספיק הוא יכול לפתח דלקת ריאות בקלות רבה. קיימים חיסונים כנגד מחלה זו אותם מומלץ לתת כשלושה שבועות עד חודש לפני שהיה בפנסיון או בתחרויות כלבים.

 

 

תולעת הפארק (Spirocerca lupi)        

סיפורה של תולעת הפארק מתחיל בארצנו בסוף שנות השמונים כתעלומה: מספר מקרי מוות לא מוסברים מכים בכלביהם של תושבי רמת גן. ברור מעמיק יותר העלה כי האחראית למקרי מוות אלו היא תולעת קטנה שאורכה כ 4 ס"מ (זכר) 7 ס"מ (נקבה) וצבעה אדום מבריק. תולעת זו הידועה בשמה הלטיני Spirocerca Lupi הייתה מוכרת באזורים שונים בעולם אך לא זוהתה עד אז בישראל. המשותף לכלבים שנדבקו באותה תקופה היה שבעליהן נהגו לטייל איתם באזור הפארק הלאומי ברמת גן, ומכאן כינויה בישראל תולעת הפארק. כיצד הגיע תולעת זו לפארק הלאומי איננו יודעים עד היום וכל ההסברים שהועלו נשארו בגדר השערה. מאז ועד היום תולעת הפארק התפשטה כמעט לכל חלקי הארץ מבאר שבע בדרום ועד לקריית שמונה שבצפון. נפיצות התולעת היא כמעט בכל הארץ!

תולעת הפארק היא גורם תמותה משמעותי בכלבים אך אינה פוגעת בבני אדם.

מחזור החיים של S.lupi:

התולעת ממוקמת בדופן הוושט של כלב, שם היא מטילה את הביצים שלה לחלל הוושט והן עוברות במערכת העיכול ויוצאות בצואה.   לצואה מגיעה חיפושית – "חיפושית זבל" אשר ניזונה מצואת כלבים. החיפושית אוכלת את ביצי התולעת יחד עם צואת הכלב ואז ביצי התולעת בוקעות לזחלים בתוך החיפושית. כאשר כלב אוכל צואה של בעלי חיים אחרים, זבל, נבלה, או בעל חיים שאכל את החיפושית כמו עכבר, לטאה, או תרנגולת, הכלב יידבק בתולעת. זחל התולעת נודד דרך קיר קיבת הכלב ונכנס לכלי הדם שבקיבה. משם זחל התולעת נודד ותוך כחודש ימים מגיע עד לאבי העורקים (העורק הראשי שיוצא מהלב) ומשם עובר לדופן הוושט. בדופן הוושט הזחל מסיים את נדידתו ומתפתח לתולעת בוגרת המטילה שוב ביצים לחלל הוושט.

נזקי תולעת הפארק:

התולעת גורמת לתהליך דלקתי בדופן הוושט. כשהתהליך הדלקתי מחמיר, הגוף מייצר מאסה של רקמת גרעון כתגובה לתהליך הדלקתי. מאסה זו נקראת גרנולומה. התולעת ממוקמת בתוך הגרנולומה, קיבה ודופן העורק הראשי. בדופן אבי העורקים התולעת גורמת למפרצות (שקעים בדופן) בנקודת המפרצת דופן אבי העורקים מאוד דק ועלול להקרע. כאשר יש קרע באבי העורקים, הכלב מת בפתאומיות כתוצאה מאיבוד דם מאסיבי לחלל בית החזה. התולעת נודדת דרך דופן העורק הראשי או דרך הוושט שם היא נשארת בערך 3 חודשים, את הביצים היא מטילה בערך 5-6 חודשים לאחר שהכלב נדבק.

סימנים קליניים:

רב הכלבים שנדבקים בתולעת לא מראים סימנים קליניים. כאשר הנזק לוושט מאוד גדול (בדרך כלל כאשר הוא הופך לסרטני) לכלב יש קשיים בבליעה והוא "מקיא" (פולט) את האוכל מיד אחרי ניסיון אכילה. כלבים כאלה מריירים המון ובשלב כלשהו מתחילים לרדת במשקל ונהיים כחושים מאוד. בנוסף, כלבים יכולים לפתח בעיות ושינויים בעצמות בעיקר בחוליות הגב וברגליים. סימנים קליניים אלה, יכולים להצביע על הדבקה בתולעת הפארק שגרמה באותו אזור בגוף לשינוי בריקמת הגרנולומה. הגרנולומה עוברת התמרה לסרטנית ואז היא שולחת גרורות בעיקר לריאות ולאיברים נוספים. לעיתים כלב מת בפתאומיות כתוצאה מדימום מאסיבי לתוך חלל בית החזה כאשר התולעת מנקבת את אבי העורקים. הנזקים שהתולעת גורמת להם: מפרצות באבי העורקים (העורק הראשי שיוצא מהלב לכלל הגוף), גרנולומות בגדלים שונים הנובעות מדופן הוושט, ושינויים בחוליות הגב. בשנים האחרונות ראינו מקרים בהם התולעים נדדו למקומות שונים בגוף כמו עמוד השדרה (וגרמו לשיתוק), ריאות, קנה הנשימה או לאזורים שונים במערכת העיכול ואיברים פנימיים שונים.

אבחון:

ניתן למצוא ביצים בבדיקת צואה, למרות שכמותן לא גדולה בצואה וקשה מאוד למצוא אותן. הערכה לגבי המצאות תולעת הפארק ניתן לעשות באמצעות צילום רנטגן לבית החזה. בצילום זה נראית מאסה בוושט. ניתן לבצע צילום נוסף עם חומר ניגודי שיכול להגדיר את המאסה.בדיקה אנדוסקופית לחלל הוושט ומערכת העיכול מראה מאסה בצורת גרנולומה ממנה משתלשלות "פטמות" אופייניות או נראות תולעים בוגרות. בבדיקה האנדוסקופית, המבוצעת תחת הרדמה, מחדירים סיב אופטי דרכו ניתן לראות את המאסה וגם לדגום חתיכה ממנה. כאשר דוגמים את המאסה שולחים את הריקמה לבדיקה היסטולוגית וכך ניתן לדעת אם עברה התמרה לסרטנית או לא. רב הפגיעות מתולעת הפארק לא מאובחנות עד לביצוע נתיחה שלאחר המוות. המאסות (גרנולומות) שונות בגודלן בצורה ניכרת ובמיקומן על פני הוושט, ובכל זאת יש להן צורה מאוד אופיינית גם אם התולעים כבר לא נמצאות עוד בתוך המאסה. פרצות בעורק הראשי היוצא מהלב נשארות לכל אורך חיי הכלב והן מצביעות על כך שהכלב נדבק בעבר בתולעת. בשלב מסוים, המאסות או הגרנולומות עוברות שינוי ונהיות סרטניות. גידולים סרטניים אלה שולחים גרורות בעיקר לריאות אך גם לבלוטות הלימפה, לב, כבד וכליה. המאסה הופכת לסרטנית בדרך כלל כאשר היא גדולה ומכילה בתוכה מאפיינים סחוסיים או מאפייני עצם. אבחון המאסה כסרטנית משפיע לרעה על סיכויי ההחלמה והטיפול.

טיפול:

באזורים בהם נפיצות גדולה של תולעת הפארק, יש למנוע מכלבים לאכול "חיפושיות זבל", צפרדעים, עכברים, לטאות ועוד… בחלק גדול של המקרים הטיפול לא עוזר. למרות זאת קיים פרוטוקול טיפולים שהוא מאוד אינטנסיבי, כלומר בהתחלה זריקות רעל לתולעת פעם בשבוע למספר טיפולים ולאחר מכן פעם בשבועיים ולאט לאט מגדילים את הטווחים בין הזריקות. ניתוח כירורגי להוצאת המאסה בדרך כלל נכשל מאחר ואזורים נרחבים של הוושט מעורבים.

מניעה:

לא קיים חיסון נגד תולעת הפארק. ולכן הטיפול הטוב ביותר הוא מניעה!

המניעה מתבטאת בזריקות הרעילות לתולעת (ולא לכלב) שהורגות את התולעת. בפרוטוקול הטיפולים המונעים שלנו אנו מציעים טיפול מונע לתולעת הפארק כל פרק זמן של חודשיים או שלושה חודשים. בנוסף, מומלץ לכלבים שנוטים לאכול "זבל", ללכת לטיול עם מחסום פה המונע מהם לאכול במהלך הטיול "זבל" שעלול להכיל את "חיפושית הזבל" המדביקה את הכלבים בתולעת.

אלרגייה לפרעושים

כלב מתגרד

אלרגיה עורית לפרעושים ( FAD – flea allergy dermatitis ) הינה כנראה בעיית העור הנפוצה ביותר בכלבים וחתולים. אלרגיה עורית זו נובעת כתוצאה מתגובהאלרגית של בעל החיים לרוק הפרעוש. בכל פעם שהפרעוש ניזון מבעל החיים הוא מחדיר את הרוק שלו אל מתחת לעור.

הסימן הקליני העיקרי של אלרגיה עורית לפרעושים הינו גרוד. הגרוד מתחיל כחצי שעה עד שעה לאחר העקיצה. הכלב או החתול מתחילים לגרד באזור הגב התחתון, בסיס הזנב, מאחורי האוזניים ובצוואר ובאזור הבטן התחתונה.

כאשר הגרוד מתחיל העור נהיה אדמומי. עם המשך הגרודים בעל החיים מאבד את השיער באותו אזור – מתחילות קרחות באזור הגרוד. במקרים בהם האלרגיה נמשכת ללא טיפול, האזור המגורה מקבל קשקשת ומתעבה. הנזק העצמי שבעל החיים גורם לעצמו נהיה כל כך רציני עד כי מתפתחת דלקת חיידקית משנית.

חתולים עם אלרגיה לפרעושים יכולים לפתח דלקות עור מפושטות ( Miliary Dermatitis ). הפצעים הנוצרים בדלקת עור זו מודגשים בעיקר בצוואר ובגב התחתון. דלקת העור נראית כפצעונים קטנים ואדומים שלאט לאט מפתחים קליפה של קשקשים.

באזורים חמים ולחים כמו במדינת ישראל, הפרעושים נפוצים בכל עונות השנה. לא חייבים לראות פרעושים על בעל החיים על מנת לאבחן אלרגיה לפרעושים מאחר וגם עקיצה אחת בודדת של פרעוש עלולה לעורר תגובה אלרגית. באזורי הגוף המועדים לפרעושים ניתן לראות נקודות שחורות על העור. נקודות אלה הינן צואת הפרעושים שהיא דם מעוכל של בעל החיים. בבתים בהם מספר בעלי חיים, חלק מבעלי החיים יכולים "למשוך" אליהם הרבה פרעושים ולחלק יהיו מעט פרעושים. לכל בעל חיים נטייה שונה במשיכת פרעושים.

טיפול נגד פרעושים דורש טיפול שוטף של בעל החיים ושל הסביבה על בסיס קבוע. יש להיזהר בטיפול בחתולים בחומרי הדברה של כלבים מאחר וחלק מחומרי ההדברה של כלבים רעילים מאוד לחתולים. ישנם חומרי הדברה שעלולים להיות מסוכנים לגזעי כלבים מסוימים הנושאים גן MDR1 ולכן כדאי להתייעץ עם הווטרינר המטפל בהתאמת חומר ההדברה לבעל החיים שלך.

 

שקים אנאליים | בלוטות אנאליות

כלב מגרד טוסיק על הרצפה

במידה וחיית המחמד שלך מראה שינוי התנהגותי כמו: גרירת הטוסיק על הרצפה, רדיפה אחרי הזנב, ליקוק וגרוד אובססיבי מסביב לזנב ומסביב לפי הטבעת, סימנים אלו מרמזים על כך שלחיית המחמד שלכם עלולה להיות בעייה בשקים האנאליים. במידה וכל זה קורה, מומלץ לפנות לוטרינר לצורך בדיקה רפואית.

שקים אנאליים הינם שתי בלוטות הנמצאות בשני הצדדים של פי הטבעת ומטרתן לייצר חומר מאוד מסריח המתנקז במצב נורמאלי על הצואה כאשר בעל החיים עושה את צרכיו. כך בעלי חיים מסמנים טריטוריה בטבע, אך לפעמים יש "תקלות".

הבעיות שעלולות להיות בשקים האנאליים כוללות: חסימת התעלה המנקזת את השקים האנאליים, דלקת בשקים האנאליים, היווצרות אבצס בבלוטות וגידולים. חסימת התעלה של השקים האנאליים עלולה להיות עקב קריש של החומר המיוצר בבלוטה או בגלל עיוות של התעלה. הלחץ בתוך השק גובר כי הבלוטה ממשיכה לייצר עוד חומר אך לא מצליחה להתנקז. בעקבות הלחץ בתוך הבלוטה יש כאב במתן צואה שעלול לגרום גם לעצירות.

זיהום בקטריאלית מחיידקים צואתיים גורם לדלקת, כאב וגרוד. מצב זה אפילו יותר כואב מטחורים אצל בני אדם. הכאב כל כך עוצמתי כך שעלול לגרום לבעל החיים להיות אגרסיבי ומפוחד.

במידה והדלקת בבלוטה לא מטופלת באנטיביוטיקה מתאימה בזמן, עלול להיווצר אבצס בבלוטה (מצב זה אפילו כואב יותר). האבצס עלול "להתפוצץ" דבר שיכול להקל מעט על הכאב. במידה והאבצס מתפוצץ כלפי פנים הגוף יש חדירה של מוגלה לרקמות עמוקות יותר ובסופו של דבר הזיהום מגיע למחזור הדם. מצב זה נקרא אלח דם והוא מסוכן מאוד.

גידולים בשקים האנאליים נפוצים יותר בקרב: דקלים, קוקר ספנייל, ביגל, בולדוג אנגלי, סמוייד, רועה גרמני ובהאסקי סיבירי חלק מהגידולים שפירים וחלקם ממאירים וסרטניים ביותר. גם גידולים שפירים עלולים להוות בעיה מאחר ומיקום הבלוטה לוחץ על הרקמות מסביב.

פתרון הבעיה של שקים אנאליים חסומים הינו שחרור החסימה ע"י הוטרינר המטפל ולא מצריכה טיפול תרופתי, אך כאשר יש דלקות ואבצסים בשקים האנאליים יש לטפל במשככי כאבים ואנטיביוטיקה מתאימים. מומלץ לקחת תרבית ורגישות על מנת לאפיין את החיידק והאנטיביוטיקה שהכי מתאימה לטיפול בו.

לכלבים רבים ואף לחתולים דלקות של שקים אנאליים יכולות להיות כרוניות. לשקים אנאליים אין שום ערך באורח החיים האורבני. כל עוד השקים בריאים ולא גורמים לבעיות, אין צורך לגעת בהם, אך במידה ויש דלקות חוזרות ונשנות עם הווצרות של אבצסים, ניתן להסיר אותן כירורגית.

ד"ר איתי שטרן DVM

בוגר האוניברסיטה לרפואה וטרינרית בקושיצה שבסלובקיה. בעל רישיון לעסוק ברפואה וטרינרית באיחוד האירופאי ובמדינת ישראל. בתום לימודיו עבד כארבע שנים בבית חולים וטרינרי בפתח תקווה, שם צבר ניסיון רב בתחום רפואת חירום, רפואה פנימית, כירורגית רקמות רכות ואורטופדיה. בשנת 2011 פתח את המרכז הרפואי לחיות מחמד בחדרה. דר' איתי רואה חשיבות רבה במקצועיות והגינות כלפי הלקוחות. ומטרתו היא לתת מענה לכל צורכי חיית המחמד הן בשגרה והן במקרי חירום. ד"ר איתי חבר בארגון הרופאים הוטרינרים ומשתתף בכנסים מקצועיים בארץ ובחו"ל.

ד"ר איתי שטרן הוא מנהל המרכז הוטרינרי לחיות מחמד בחדרה

מרכז וטרינרי לחיות מחמד – ד"ר איתי שטרן

צור קשר 24 שעות: 04-622-6202 | dr.itai.stern@gmail.com

Facebook

 
וטרינר בחדרה, וטרינרים בחדרה

 

הוסף תגובה